ב 17 לינואר כבר לא יכול היה המחנה להתקיים ובאה הפקודה "מצעד"

עובדה שכבר הזכרתי קודם, שבאוקטובר החל פינוי מחנה אושוויץ ואני עם התכסיס שלי הגעתי לקבוצת הכשירים לעבודה. למחרת העלו אותנו על הרכבת לכיוון ברסלאו, הרנספלד בורסיק וורקה לבית חרושת לנשק - בריימנטל. המחנה החדש היה הפתעה לטובה. זה היה מחנה קטן יחסית, רק 15,000 אנשים. מפקדת המחנה לא הכירה את האכזריות שהייתה באושוויץ (והייתה מותרת שם). מצאנו שם אשה מקלוז' שכבר הייתה שם מלפני כן, והיא לא התלוננה משום שלמפקדת הייתה סגנית יהודיה חסונה מהונגריה שהביאה מהבית את המודעות והנכונות לעזור. מכיוון שהיא מצאה חן בעיני מפקדת המחנה, היא יכלה לעשות הרבה למען חברותיה לצרה.

החדר היה מסודר ל 24 אנשים עם דרגש לינה, שמיכות, שולחן ארוך, ספסל, צלחות וסכו"ם. כנראה הייתה הוראה להעניק לנו תנאים מינימליים הכרחיים, כדי שנוכל לבצע את העבודה במקום העבודה החשוב הזה. אחראית החדר הייתה נלי פ. הייתה זו היא שהייתה צריכה ליצור קשר עם הפיקוד, היא התאימה לכך משום שהיא הייתה מורה בגימנסיה והייתה חברה לצרה אמינה. עבור עבודה זו היא קיבלה כל יום צלחת מרק נוספת שאותה היא חילקה כל יום לפי התור עם זולוקה, מרגיט ואיתי. הייתה אתנו אחות אחת שכדי להתחנף לממונים, סיפרה איזה עינויים ועונשים קיימים באושוויץ, והממונה "למדה" כל כך טוב את השיעור שלגמרי השתנתה האווירה והשיטה במחנה, שאפילו אם חביבתה העזה לבקש דבר מה עבורנו, היא חטפה סטירה.

בבית החרושת שאליו נלקחנו, ייצרו חלקי חילוף למטוסים. בקומת הקרקע היו המכונות הגדולות יותר ובקומה העליונה עבדתי במכונות של התבניות של החלקים הקטנים יותר. עכשיו כבר גם ממעט האוכל שהוקצב לנו, גנבו את החלק הטוב וחיינו על כמות אוכל מזערית כל כך, שלפעמים התמוטטנו ליד המכונות. זה היה מאוד מסוכן מכיוון שכל הזמן עקבו אחרינו אנשי ה S.S שכינינו אותם "מכונות סוטרות", הם סטרו מהר מאוד, אפילו לשירותים ליוו אותנו..עד כדי כך שמרו עלינו גם כדי שלא ננוח לרגע וגם כדי שלא נברח. זה מגוחך שנוכל לברוח ממקום ענק ושמור טוב כל כך.

צעדנו לעבודה ברגל כל יום, תמיד בחושך. שבוע אחד עבדנו ביום ושבוע שאחריו היה סידור עבודת לילה. תמיד 12 שעות יום עבודה. היה חם באולם בבית החרושת, אוויר דחוס ואנחנו היינו תמיד רעבות, היינו כל הזמן על סף עלפון, אך מצאנו לכך פתרון. לקחנו את שואב האבק עמו ניקינו את המכונות והפנינו אותו לכיוון הלב שלנו שיחזיק אותנו קצת ערניות יותר עד חצות. היה עבור מה לחכות משום שאז קבלנו צלחת מרק, אבל אחרי זה הזמן עבר לאט מאוד עד הבוקר.

כאשר הגיעו שבויי המלחמה הצרפתים, כדי לתקן את המכונות, תוך התכופפות מתחת למכונות, שמענו משהו מהמתרחש בעולם החיצון. זה היה סיכון לדבר אתם ואתנו. אבל הצלחנו לארגן "חבלה", לקחנו על עצמנו את הסיכון ליצר סחורה פגומה רבה ככל האפשר. שבויים אלו טופלו בצורה לגמרי שונה מאתנו. הקשר עם הצלב האדום הביא אותם לקבלת תנאים אנושיים. הם רצו לעזור לנו, אך גם להם לא היה שום דבר מיוחד ורק לעתים מאוד רחוקות הם התחלקו במזון עם אשה זו או אחרת, אבל זה היה גם כן תוך סיכון רב.

כבר התחילו לפוצץ את הכפר בסביבה. אנחנו לא פחדנו משום שמצבנו במחנה הלך והורע. כבר התחילו להפעיל את העונשים לפי דוגמת אושוויץ. למשל, בגלל פשע כלשהו שהוא כמו למשל גניבת תפוח אדמה או גזר, העמידו אותנו במסדר בחוץ בקור, בכפור, ברוח, בשלג במשך שעות.

הייתה קבוצה גדולה של נשים צעירות מבודפשט שהגיעה אחרינו למחנה. בודפשט כבר בחלקה האחד נכבשה על ידי הרוסים ואילו בחלק השני של העיר הצליחו לאסוף עוד יהודים למשלוח למחנות. הם צעדו ברגל כמעט את כל הדרך, לנשים אלה מתוך קבוצת יהודים זו, כבר בקושי היה כח סבל. רגליהן היו קפואות, הן היו כולן נשים יפות וצעירות. כאשר הייתה הנסיגה מהמחנה (ברגל) הן כולן מתו בדרך.

ב 17 לינואר כבר לא יכול היה המחנה להתקיים ובאה הפקודה "מצעד", כלומר לצאת לדרך ברגל. המלווים היו במגפיים, פרוות ומיתנו את הקור בביקורים תכופים בבתי המרזח, ואילו אנחנו היינו עם נעלי עץ, ללא מטפחת ראש על הראש המגולח. כאשר צעדנו כך על אם הדרך, ללא כל תכנית מוגדרת, לא תמיד לכיוון קדימה, אלא לפעמים הקפנו את אותו המקום שוב, נשרו הנשים ונשרו. מרגיט הורידה ממתה מטפחת ראש כחולה כהה עם נקודות אדומות ונתנה לי. אף אחד לא ראה כי היה חושך. הגרמנים חזרו על ציר הדרך באופנועים כדי לירות באותן מסכנות שנשרו, וירו בהן כדי להיות בטוחים שהן מתות.

אינני חושבת שהיה באיזה שהוא מקום בית כנסת שבו ביום כיפור כל כך הרבה דמעות זלגו

העבירו אותי מביתן 26 לביתן 18, שם מנהיגת הביתן, אשה בשם מרים, החביאה את דודתה הזקנה. ובכן, הייתה זו רק שאלה של זמן עד מתי זה יצליח להן. בדיוק באותה תקופה היה יום כיפור ולא היה הבדל בין אלו שמוצאם מבית דתי, שומר מצוות, או בית חילוני לגמרי, או מתנצרים - כולנו היינו שווים כאשר הדודה הדליקה וברכה על הנרות. אינני חושבת שהיה באיזה שהוא מקום בית כנסת שבו ביום כיפור כל כך הרבה דמעות זלגו. לעתים קרובות השתעשענו בספרנו מרשמי אוכל, וגם ניתחנו אותם. לאלה היינו מקשיבים פעורי פה, זולוקה אמרה שהיא מכינה את הצלי ללא שום ואני חלקתי על דעתה. קרובים וחברים השתדלו להיות ביחד, וניסו לחפש ולמצוא האחד את השני, גם אם לא היו באותו הביתן. בביתן אחר הייתה דודתי טילי וילדתה ארנקה. הן לא היו מסוגלות לאכול את הדבר הדלוח שקבלנו וראיתי אותן איך הן היו מדרדרות מיום ליום. כאשר כבר לא נפגשנו, לא הצלחתי לוודא מה עלה בגורלן, הן לא חזרו משם.

בת דודתי הצעירה ביותר, מדיקה, הייתה בבלוק 34. שם לא היו אפילו דרגשי עץ לשינה, רק הרצפה החשופה. הגיע לידיעתי כי המשגיחה על הביתן היא אשה בשם לולה שאותה הכרתי היטב מאז ילדותה. אשה פשוטה ובעלת מרץ, על כאלו הטילו תפקידים. היא עזרה לי כדי שאוכל להעביר את מדיקה אלי, לביתן שלי. וכך היה טוב כי היינו כבר 3 בנות דודות והחברות הכי טובות. תמיד אני נזכרת ביום הולדתה של מדיקה. כולנו פינקנו אותה וגם בקלוז' חגגנו לה. ה 21 ביולי התקרב, יום הולדתה, חשבנו מה יכולה להיות במצבנו מתנת הפתעה. הצלחנו לאסוף 5 פרוסות דקות של לחם, אחת מהן הייתה אפילו מרוחה. היינו צריכות לשכנע אותה זמן רב שתיקח מאתנו מתנה יקרת ערך כל כך, אבל כולנו בכינו משמחה כשהיא אכלה את זה.

כל הזמן הגיעו טרנספורטרים חדשים. ראינו אותם מרחוק בהלכם מהרכבת לחיטוי. שוב ושוב חווינו את הטרגדיה. באיזשהו מקום קיווינו שהמלחמה תסתיים לפני שיצליחו לגרש ולהשמיד את כל היהודים, שהרי אפילו לא היו מספיק קרונות בבת אחת וגם לא היו כל כך הרבה אמצעי השמדה. גם בקרמטוריום היה מקום בקבוצות ובכל זאת כל הזמן הגיעו עוד ועוד אנשים. כאשר כל סוגי ההמתות הרבים לא הספיקו, השתמשו בכלבים כדי לשסע ביהודים ולהמית אותם כך. את זה לא ראינו, רק שמענו אחר כך. כאשר הגיעו קבוצות, תמיד ניסינו לנחש מאיזו עיר הם הגיעו. לפי בגדיהם ניתן היה לדעת אם הם באו מעיר קטנה או מעיר גדולה, הקורבנות היהודים.

פעם, בקבוצה מעין זו שהגיעה, ראיתי את אחיו של אבי, שייה, הולך לצד אחיה של אמי, איזידור. גם הם השתדלו להשאר ביחד, הם לא חזרו משם. מאוד כאב לי לראותם, אנחנו גם כך כבר היינו בתוך הטרגדיה וכל טרגדיה חדשה גרמה לנו להתרגשות חדשה וצער חדש. בוקר אחד נשות קלוז' הביאו את הידיעה שליד הגדר עומד ד"ר שנבל שמחפש את קרובי משפחתו. ד"ר שנבל היה בן דודי. רצנו בוז'י ואני ואף על פי שהמרחק היה גדול, הצלחנו להחליף כמה מילים. הוא התקרב בעזרת קשרים כל שהם לביתן שקרוב לגדור (אולי זרק סיגריות לשומרת, אינני בטוחה). האחראית שם, קראו לה אסתי, אשה יפה גבוהה וחסונה, הייתה מאוד נרגשת שיכלה להכיר אותנו מכיוון שד"ר שנבל היה רופא מכובד. פעמיים בקרנו אותה והיא נתנה לנו מרק מתחתית הסיר, שם המרק סמיך יותר. סוף סוף קצת "קשרים". אף פעם לא היה לנו מכר שעבד שמטבח או במקום אחר. הפתיעה אותנו העובדה ששנבל הגיע לאושוויץ מכיוון שעוד לפני שאנחנו נלקחנו למחנה ריכוז, הוא כבר עבר את כל הסבל באוקראינה, חלה בטיפוס. הוא היה אדם נפלא, יותר בן אדם מבן אדם.

בביתן 18 היו מכרות מתנועת הנוער, פירי ומנצי ס. לצערנו, מנצי הגיעה למחנה בחודשי הריונה הראשונים, כאשר עדיין לא ראו סימנים. כבר שמענו אז דברים על מקרים כאלה ומאוד פחדנו מהתוצאות אם יוודע הדבר. כאשר הגיעה שעת הלידה, בעזרת חברות לצרה שהיו אחיות, עזרו לה ללדת, אבל האחראים מיד השמידו את הנולד. למנצי לא קרה כלום לעת עתה, אבל בכל זאת לא היא ולא אחותה לא חזרו. אפשר לספר הרבה על הסלקציות, למשל, כאשר גרונוולד אגי רצה אחרי אמה שהוצאה במיון, קפצה במקומה ד"ר לנדייל שהצליחה להנצל, העיקר שמספר הנוכחים התאים, אף אחד לא הרגיש בחילופין.

הדי, בלילה יצאה בריצה מהביתן וצעקה את שמה של תינוקה. חשבתי שהיא השתגעה כי היו גם כאלה.

מפקדת ה S.S הראשית, אירמה גרזה, שהצרפתים תלו אותה אחרי המלחמה, הייתה האכזרית ביותר, ממש סדיסטית. היא הלכה עם שוט, מכנסי רכיבה ומגפיים מבריקים. החולצה הלבנה שלה תמיד הבהיקה בנקיונה, שעיר בלונדיני חלק כמו של מדונה ארקה, אבל במי שנתקלה בדרכה במחנה, הוכה בשוטה למוות. כאשר היא נכנסה לביתן, דבר שקרה לעתים נדירות, היא הסתכלה עלינו כמו על פשפשים והעזה לומר ES STINKT (מסריח כאן). כמובן שהיה מסריח, במיוחד בתקופה שדליי הצרכים עוד היו בפנים. כאשר אסור היה לצאת, "עוצר ביתן", נכנסה לפעולה המכונית השחורה, העבירה נשים ערומות. לא היה לנו שום ספק לאן מובילים אותן. היה מאושר זה שלא ראה מחזה זה.

בשעות אלה היינו מאוד שבורות נפשית והיינו צריכות לעשות משהו שיסב את תשומת לבנו. הייתה בינינו הפרימדונה הנפלאה (זמרת ראשית) קורצ'וני אילי, אותה ראיתי לאחרונה בתאטרון ההונגרי באופרטה, שם היא זהרה. כאשר אמרו לי שזו היא פרצתי בבכי. את עצמי לא ראיתי. לזכותה יאמר שהיא טרחה והשתדלה הרבה כדי לבדר אותנו, למרות שהייתה במצב גופני גרוע מאוד. אינני יודעת מאין לקחה את הכוח עבורנו.

היינו מנותקות מהעולם ומהאירועים, התחלנו להתפלסף עם מרגיט שהיה טוב אם היינו יכולות, רק לזמן קצר, לצאת מהביתן הסגור אך עדיין לא מצאנו פתרון לבעיה, איך? באיזו צורה? הפתרון הקל ביותר שנראה לנו היה להתנדב לנשיאת דודי האוכל. זה אומר שנסחוב את מיכל האוכל הגדול שלושתנו. זו הייתה עבודה פיזית קשה, מאמץ פיזי גדול, אבל יכולנו להיות בחוץ. לא נעשינו חכמות יותר מכיוון שכל מה שקרה והתרחש מסביב למחנה, נשמר בסוד.

בסלקציה אחת, זה קרה כבר מאוחר יותר, כאשר התחילו לרוקן את מחנה אושוויץ, ומי שלא הצליח להיכנס לקבוצת עבודה, הוצא להורג, זרק אותי ד"ר מנגלה מקבוצת ה"כשירים" לעבודה, ואילו מרגיש וזולוקה כבר היו בדרכן לאותו ביתן שבו החזיקו אותן על ליציאת הרכבת. כאשר מנגלה היה עסוק בהדלקת סיגריה, התגנבתי שוב לשורת המיון והוא שוב זרק אותי ל"לא כשירים". "זה הסוף"! מה שהכי כאב זו לא העובדה שכנראה משמעות הדבר היא מוות עבורי, אלא העובדה שהפרידו ביני לבין אחיותיי למחנה. היה מזג אוויר נורא, ירד מבול, בוץ בכל מקום, רפש בין הביתנים. ה S.S סיימו לאותו יום את המיון ועזבו את המקום. עד שכל הנבחרים הגיעו מהביתנים למקום האיסוף, בעצם אף אחד לא חיפש לאן אני שייכת, אבל אני כבר ראיתי לאיזה כיוון הלכו ה"נבחרים". לא נשאר בחוץ שום שומר או פיקוח בגלל הגשם השוטף. על ידי עקיפת המשתנות, בקפיצה, הגעתי בין אלה אשר זה עתה הגיעו לביתן האיסוף. רבים היו לפני, אך עתה שום דבר לא היה דחוף, הגעתי למקום טוב, כאילו שלשם הייתי שייכת מתמיד. מרגיט וזולוקה ניסו להגיע לכניסה, כלומר הן החליטו להישאר אם אינני יכולה להיות איתם. מבלי שאראה אותם, קראתי באוויר את שמותיהם "מרגיט! סולוקה!" אם המשיח היה בא הן לא היו שמחות לו יותר מאשר לקריאה זו.

במרחק של 40 שנה עדיין הייתי יכולה לכתוב כרך שלם על יסוריי באושוויץ, אך מה אנציח קודם? עברו עלי חוויות מרות רבות כל כך שאותן אני זוכרת, שלעתים היה עדיף אם הייתי שוכחת אותן כבר. למשל, הדי, בלילה יצאה בריצה מהביתן וצעקה את שמה של תינוקה. חשבתי שהיא השתגעה כי היו גם כאלה. אני לא זוכרת איך הצלחנו להרגיע אותה, אך אני זוכרת שברגעים האופטימיים שלה היא תכננה שהיא תזמין אותנו, לאחר שחרורנו למסיבה אשר בה נאכל עם מקלות כמו סינים, לזכר הימים באושוויץ שבהם עשינו מחתיכת קרש מעין מקלות קיסמים עמם אכלנו. החלומות והתקוות החזיקו את רוחנו ונפשנו. היו כאלה שהמציאו שקרים חיוביים כדי שלא נתייאש, גם כך היו מספיק אנשים מציאותיים שהלכו ותפסו את גדל התחיל המחושמלת במתח גבוה. מצד אחד קינאנו בהם שהיה להם האומץ לכך, ומצד שני התפלספנו עם מרגיט שלמות עוד אפש, אף פעם לא מאוחר ואולי מישהי מאיתנו תצליח לצאת חיה מהעניין. היינו מאוד סקרניות לדעת איזה עולה יהיה אחרי כל זה.

מרגיט אמרה שהגרמנים ישלמו פיצויים. אז עוד לא דובר על חיי אדם, פשוט דובר על סבל ואבדן רכוש. עד הרגע האחרון לא האמנו ברצינות שישמידו את כל אלה היקרים לנו. דעתי הייתה שונה: "מה? פיצויים ליהודים?" אולי תרומות דרך הג'וינט מיהדות ארה"ב, כל השיחות האלו הואילו לנו כדי שלא נשקע באדישות ושהזמן יעבור איכשהו.

היא באמת מתה במסדר, נשארה כך על הרצפה, העיקר שמספר הנוכחים התאים

האכילה הייתה הנוראית ביותר. מעין מרק ירקות דלוח עם חול ומי שמצא בפנים פירור תפוח אדמה, נחשב לבר מזל. לא היו צלחות ולא כלי אכילה. היה סיר רותח לכל 10 אנשים (לפי מקומות השינה), שהועבר מפה לפה אף על פי שכבר לחלק מהנשים היו שפתיים פצועות ומדממות. היינו צריכות לעודד ולהמריץ אחת את השנייה לאכול מהטינופת הזו כדי שלא נמות ברעב. רבים כבר בימים הראשונים מתו.

האירוע המרכזי של כל יום היה ה"אפל", כלומר מסדר הספירה. בכל מחנה C היו בערך 40,000 נשים בכ - 32 ביתנים. היה מאבק דרמטי של משגיחות הביתנים כדי שמספר הנשים יתאים לביקורת ה S.S. מנהלות הביתנים הללו היו נשים יהודיות צ'כיות, קשוחות שהפחידו אותנו, שרתו את הגרמנים תוך תקווה להישאר בחיים. מלבד זאת היו שמועות, שכבר לפני כן הן נחטפו ונעלמו בדרכן מבית הספר ונזרקו לידי חיילי החזית. ההורים חיפשו אותן לשווא. עתה, הדבר החשוב ביותר עבורן היה שמספר הנוכחות בביתנים, חיות או מתות, יתאים.

השכם בכל בוקר העירו אותנו ויצאנו למסדר בחסות החשיכה. הצלחנו להתחמם אחת בחום גופה של השניה בזמן הציפייה. עד כדי כך היה לנו קר, שהתחממות כזו הייתה לפי תור. מי שהייתה היום באמצע, מחר תהיה בצד. כאשר עלה השחר היינו צריכות לוותר על הפריבילגיה הזו, ועמדנו בשורות מסודרות במשך 8 שעות, עד שבאו ה S.S כדי לקבל את הספירה. כבר ביום הראשון התמוטטה בשורה שלידינו מורה צעירה ממוצא טרנסילבני, שהיה לה מחסור באינסולין. מסכנה, היא הביאה עמה אמות אינסולין לשנה שלמה, אך היכן החבילות? היא באמת מתה במסדר, נשארה כך על הרצפה, העיקר שמספר הנוכחים התאים.

ה"אפלים" היו השעות הקשות ביותר של היום. כאן קיבלנו את העונשים, לדוגמא, לכרוע ברך למשך שעות. מכאן מיינו אותנו לעבודה או לקרמטוריום (כבשנים). היו נשים צעירות ברוח מזל, שנשארו עם אימותיהן משום שאימותיהן נראו כשירות מספיק לעבודה. כאשר עברו הימים, ראו על האמהות מהר יותר את ההתמוטטות הפיזית, והן נראו הרבה יותר מבוגרות והיה חשש שהגרמנים ישימו לב לכך. הרבה מהן השיגו מסביבות המטבח חתיכות פחם, כדי לצבוע ולהסתיר את שערן הלבן.

היו סלקציות בהם היינו צריכות לעמוד ערומות, ברוב המקרים כך היה. במצבים אלו השתדלנו לחפות ולהסתיר את האמהות האלה בהעמידנו אותן מאחורינו. היו כאלה שהצליחו לפרק זמן להעביר את זה בהצלחה, אך לבסוף כולן "נתפסו" מכיוון שלד"ר מנגלה היו עיניים טובות.

אירוע היום היה חלוקת הלחם. אינני זוכרת כמה גרם לחם הספיק לכל אחת, אך כל 5 נשים קבלו כיכר לחם אחת, וכדי שזה יתחלק שווה בשווה, מדדנו כל חלק בחוט או בחבל. מאיפה היה לנו חוט או אוצר שימושי אחר? כנראה הרוח נשאה אותם מאזור מיון החפצים, או שנפל מטרנספורט חדש. לדאבוננו, הביאו כל הזמן אומללים חדשים, כך קרה שאשה אחת הצליחה להשיג סכין והיא השאילה לנו. כך, כנראה, הגיעה לרשותה של אחת מאתנו מחט תפירה. אפשר היה ליצור חוט מאחד הסמרטוטים (להוציא חוט מהבד).

היו לי פעם תחתונים שעליהם שמרתי מכל וחששתי להם משום שכל 3 שבועות היה החיטוי, והיה אסור באיסור חמור שמישהו יחביא בגד כלשהו. מי שמצאו עליו דבר מה הוכה למוות. גיזי רפאל, שוב באה לעזרתי, היא מצאה מזלג ששרת אותנו לחפירה בו, והחבאתי את התחתונים עד שתהליך החיטוי יסתיים. פעם גם אני הייתי באותה קבוצה שלא היו לה בגדים אחרי החיטוי (בגלל העבודה שחלק מהבגדים התפורר ונהרס בחיטוי). כך התהלכתי ללא בגדים, עד שיום אחד עשו בחירה של נשים למשלוח לעבודה, ופחדנו שזולוקה או מרגיט (אחיותיי לצרה ולמחנה) ייבחרו, כי אותי ערומה אין שום ספק שלא יקחו. החרדה מפני מצב זה החדירה בנו כח. החלטנו שאנו נעבור בשלום את הסכנה הזו ונשאר ביחד, נצטרך לאלתר ולמצוא משהו, איזה סמרטוט שיכסה את גופי, לפחות באופן חלקי. מישהי חתכה מהאורך של בגדה, מצאנו באיזשהו מקום איזו מטפחת ראש ועוד איזה סמרטוט. העיקר שלא הייתי יותר ערומה. היינו מאוד זהירות, אפילו לשרותים הלכנו ביחד כי אף פעם אי אפשר היה לדעת איפה יבחרו מישהו, לאיזו עבודה. כל כך היינו קשורות אחת לשנייה, שזה מה שהחזיק אותנו בחיים.

מעניין שבתקופה בה הייתי ערומה, מלבד העבודה שהיה לי קר, לא הרגשתי בושה במערומי, למרות שהיו שם מלבד נשים גם גברים של ה S.S שבאו לספור. שיתביישו הם, אמרתי בלבי, וחוץ מזה איזה פטר אחד מה S.S היה תמיד שיכור. כולנו נראינו כך שגם כך לא נחשבנו לנשים. פעם הביאו אלינו את ד"ר דץ, רופא יהודי מסטמר, שינקה את שרותי הנשים. הוא לא נשבר מהעבודה שהוטלה עליו, אלא מהעובדה שראה את מצבנו. "לאן נעלמו הנשים היפות שלנו"? הוא קרא.

כאשר הבנו שלעולם לא נקבל בחזרה את חפצינו האישיים, איבדנו לגמרי את זהותנו

מקום שומם וחשוף, ללא עץ וללא עשב, רק עיר מחנות ריכוז וביתנים ענקית. היינו בסילציה - מחנה ריכוז אוושויץ. לכל מקום בו נשאת את עיניך היו מחנות מסוגים A,B,C וכו'. כל מחנה היא מוקף בגדר תיל עם מתח גבוה, אך גם זה נודע לנו מאוחר יותר. לעת עתה היינו עדיין במצב של יותר ממצב של הלם. העמידו אותנו בשורות ולקחו אותנו בכיוון מסוים, דרך המחנה האוושויצי, ובדרך ראינו בשטחים מגודרים, נשים לבושות בבגדים מוזרים ומצחיקים, קרחות, מקפצות (בגלל הקור). היינו משוכנעות שהעבירו את יושביו של איזה בית משוגעים לשם. לא עברה חצי שעה וכולנו נראינו כמותן. עד כדי כך לא ניתן היה לזהות אותנו, שאחיות וקרובות משפחה קראו בשמות יקירותיהן כדי לזהות ולהיות ביחד שוב.

התהליך היה כדלקמן: הובילו אותנו למעין אולם רחצה. באולם הכניסה שקדם לו, גילחו את שערות ראשינו ובטענה שעלינו לעבור חיטוי, הכניסו אותנו להתקלח, כך שהיינו צריכות להניח את תיקי היד שלנו. לטענתם, נקבל אותם כשנצא. כמובן, מעולם לא קבלנו אותם. בתיקים אלו היו לא רק בגדי החלפה, אלא גם ארנקים עם מסמכים, תרופות, תמונות משפחתיות. כאשר הבנו שלעולם לא נקבל בחזרה את חפצינו האישיים, איבדנו לגמרי את זהותנו ולא נחשבנו יותר לבני אדם, אבל גם לא לחיות משום שלא היה לנו שום ערך.

הדברים שנזרקו אלינו כ"בגדים" כנראה נלקחו מאיזה מוסד צדקה שבו היו מונחים כ 20 או 30 שנה. הבגדים היו במצב גרוע עד שהם פשוט התפוררו ברגע שניסינו ללבוש אותם. זה כלל לא היה משנה אם הבד היה דק או אריג עבה יותר - כולם התפוררו. בגדים תחתונים לא קבלנו, גם ציוד הגייני אינטימי לא הרשו לנו לשמור, גם אם היה בדיוק באותו זמן בשימוש על ידי האישה. היה לנו קר מאוד בזמן שחיכינו שכל אחת לפי תורה תקבל ותלבש את הסמרטוטים הללו. אפילו במקרה לא קבלנו משהו מהבגדים שהבאנו עמנו בחבילות שנלקחו מאתנו. ברור שבגדים טובים כשלנו, נשלחו לגרמניה. הכי קר היה לנו בראש, אך גם הסמרטוטים שנקראו בגדים היו רטובים משום שכך הוציאו אותם מהחיטוי. ה S.S המפקחים מאוד פחדו ממגיפות. מאוחר יותר הבנו שחלק מבגדים אלו התפוררו תוך כדי חיטוי כך שתמיד נשארו 50-60 נשים ערומות עד החיטוי הבא (כ - 3 שבועות לאחר מכן), מכיוון שכ - 10% מהבגדים הפכו לבלתי שמשים.

במחנה C הגעתי לביתן 26. זה היה מבנה עץ ענק שהיה כתוב עליו שהוא מיועד להכיל 40 סוסים, ואילו אנחנו נדחסנו לשם 1500 נשים. היו דרגשי עץ בשתי קומות (מיטות) אבל היה כל כך מעט מקום שבלילה אם מישהי רצתה להסתובב לצד אחד, כל האחרות התעוררו. מלבד לוח העץ לא היה דבר. בתור כרית, שמנו את נעלינו, הדבר היחיד שלא היינו צריכות למסור. השתמשנו בהם בתור כרית גם למען הנוחיות, וגם כדי שלא יגנבו לנו את הנעליים, משום שהבנו מאוחר יותר שלמי שנקרעו הנעליים, הפירוש היה מוות מכיוון שנעליים אחרות לא ניתנו. אני אסירת תודה עד היום לגיזי רפאל שלאחרות ולי תפרה, תיקנה ושיפצה את נעלינו. לא היו לה כמובן כלים, היא נעזרה באבנים. היא כנראה למדה זאת מאביה שהיה מומחה לנעליים וסנדלר.

בתוך הביתן היינו צריכות להתארגן. אני הייתי בדרגש התחתון על ז'ולו'קה, בעצם שמה האמיתי היה מטילדה, אבל כאשר התחיל לצמוח לה שיער ראשה, גדלו לה תלתלים כל כך קטנים וצפופים שנראתה כמו בת לשבט הזולו באפריקה, כך נולד שם החיבה שלה. היו איתנו לילי א., הודי ובת דודתי שוורץ בוז'י. לא יכולנו לקלוט את חומרת מצבנו, היינו כל כך המומות מעצם ההפרדה מבני משפחתנו. עתה, רק אנחנו, הנשים הצעירות נשארנו ביחד. לא הורים מבוגרים, לא גברים ולא ילדים, לא ניתן היה לראות. היינו עוד רחוקות מההכרה מה קורה ומה יקרה לנו. אמנם, היו אחראי ביתנים שבסדיסטיות "ניחמו" אותנו שאין מה לקוות משום שמכאן אף אחד עוד לא יצא חי, ומלבד זאת גם בני משפחותינו כבר מזמן עלו באש ועושנו. לא רצינו להאמין, תמיד הייתה מישהי שכדי להעלות את המורל סיפרה שאיזה מידע "אמין" הגיע אליה שההורים המבוגרים נמצאים במקום זה או אחר ושומרים על הילדים. אנחנו העדפנו להאמין לאלה.

באמצע הביתן, לאורך, עמד מעין תנור מלבני, לא עבורנו ואותנו מיקמו בצדדים על הדרגשים. הזוועה התחילה בכך שהדליים (חביות) שהונחו שם שימשו לעשיית הצרכים, כלומר חל איסור על היציאה מהביתן כדי שלא נראה מה נעשה בחוץ. הגרמנים רצו לבצע את תכניתם הנוראית ללא הפרעות וזעזועים, והם לא היו מעוניינים שתיווצר פאניקה. כאשר החביות התמלאו ועלו על גדותיהן, הסירחון היה נורא. התופעה הזו העלמה לאחר ימים מספר כאשר בנו את המשתנות עם ריצוף בטון. הגרמנים ידעו היטב שבמקרה של מגיפה גם המשגיחים נמצאים בסכנה, אבל גם זה לא היה כל כך בסדר משום שרק בזמנים מסוימים התירו לנו לעשות את צרכנו, גם אם למישהו היה צורך בזמן זה או אחר, או היה לו שלשול. על המשתנות היו משגיחים עם מקלות. על נייר טואלט לה היה כלל מה לדבר, אך גם עיתונים לא היו בשום מקום על הרצפה, אף על פי שניתן לתאר שאנשי ה S.S קראו עיתן כלשהו.

לא היה לי אפילו זמן להיפרד מאבי

אבי המסכן סחב את החבילות לתחנת הרכבת וגם אני עצמי סחבתי הרבה יותר ממה שהייתי מסוגלת. מי יכול היה לתאר לעצמו שאנחנו לא נשתמש אף פעם יותר בחפצינו, והסחיבה הייתה מיותרת. היה כל כך מעט מקום בקרון, שאפשר היה רק לשבת יום ולילה. אמנם היו בקרון שלנו גם כאלה שכבר בגטו עונו, כדי לדעת היכן החביאו את רכושם. העינויים הללו כללו גם פגיעה בכפות הרגליים, ואנשים אלו פשוט לא יכלו לעמוד על הרגליים, ובכל זאת לא היה מקום כדי להשכיבם בקרון. מאוחר יותר, אלה יהיו הראשונים שימותו מכיוון שלא היה להם כבר כוח סבל. 3 ימים ו 3 לילות בקרונות נעולים, דלי אחד, נשים, גברים, ילדים, לעתים מאוד רחוקות הכניסו לנו מעט שתייה. פעם, קרקס נודד עבר ליד הקרונות, והם לקחו סיכון בנסותם להבריח לתוך הקרונות מעט חלב לילדים.

לכמה מחברינו לצרה היו ידיעות מסוימות על מחנות הריכוז. לאלה די היה בלשים לב שהרכבת מוציאה אותנו מהארץ, כדי להבין מה קורה. לא היו להם אשליות בקשר למחנות העבודה. המהנדס הרץ, שעמו גרתי באותו בניין בקולוז'בר (קלוז'), חיכה כבר שנה למכתבים מקרוב משפחה מצ'יכוסלובקיה, והוא הבין היטב מה פירוש הדבר. אף על פי כן, הוא לא דיבר על כך משום שלא רצה להוריד את המורל הירוד גם כך, ובנוסף לכך גם לא היה מה לעשות.

רק מאוחר יותר נודע לי שבקרון אחר, כמו זה שלנו, נסע דודי מסטמר, ד"ר שטיינפלד גזה, אשתו נלי (אחותו של אבי), חתנו ד"ר שטיינר אמיל, אשתו מנצי ונכדתם מירקה. הם כבר הכינו מהבית קפליות רעל וכאשר חבריהם לקרון לא ראו, הם התאבדו. הם התחילו עם הילדה, ולי אפילו באוושויץ לא רצו אנשי סטמר לספר על מה שקרה מכיוון שידיעה כזו הייתה גורמת למצב נפשי נוראי. הדרך הייתה כל כך נוראית שכבר לא היה לנו אכפת אם יהרגו אותנו, העיקר שנגיע כבר למקום כלשהו.

סוף סוף הגענו. כולם היו צריכים לרדת מהקרון בהשאירם את חבילותיהם בקרון. נאמר לנו שיבואו או ישלחו אותם אלינו מאוחר יותר. גם לסיפור הזה האמנו. לא היה לי אפילו זמן להיפרד מאבי. נשארתי עם דודתי מכיוון שהעמידו לחוד את הגברים. החזקנו ידיים, הדודה מלבינה ואני, אך הפרידו בינינו והכל קרה במהירות הברק. מי שכוון לימין - לחיים ומי לשמאל - למוות. כבשני הגז כבר דלקו, אנחנו לא ידענו כל זאת, היינו במצב של הלם. אמרו לנו שמאוחר יותר נפגש עם בני משפחותינו.

בירידה מהרכבת נעשתה פעולת ההפרדה על ידי גברים לובשי פסים. אלה היו גברים יהודיים שידעו את המציאות וניסו להציל כל מה שאפשר. הם ניסו לשכנע את האמהות הצעירות שישאירו את ילדיהן עם הסבתות מכיוון ששולחים אותן (את האמהות) לעבוד. היו כאלה שלא קיבלו את עצתם והלכו עם ילדיהם ישר למוות בגז. אותו גורל, כמובן, היה לאותם אלה שלא הייתה להם סבתא. ירדנו מהרכבת, עדיין תוך תקווה שלכל היותר נעבוד מאוד קשה, אבל לא היינו מודעים בכלל למציאות כפי שהיא.

דודתי המסכנה נאנחה ואמרה: "שמע ישראל, כך זה מתחיל?"

ההוראה שקדמה להוראת הגטו אמרה שעל המשפחות היהודיות לעבור לגור יחד בדירות, כך התפנו דירות. אני ואבי עברנו לגור עם דודתי מלבינה, שהייתה מאושרת שלא היא הייתה צריכה לעזוב את ביתה. אותי כבר לא עניין מה ניתן להעביר לשם, הייתי מאושרת אם בזה הייתה מסתכמת הצרה.

היו ימי אביב יפים, זה היה בית עם גינה, חודש מאי, הכל הוריק. אמרנו אחד לשני שהלוואי שנוכל להישאר שם כי הרי כבר התחילו להכין את הגטו. דודתי לא רצתה לשמוע על תרמיל גב ואני השגתי אותו. מסכנה, היא כל הזמן קיוותה שהמצב ישתפר. בנה כבר היה במחנה עבודה וכבר היינו צריכים לשאת את הטלאי הצהוב.

מספר ימים לאחר מכן, התפרצה אלינו שכנתנו "דודה" בורג, אשה נוצרייה שבעלה היה יהודי. לאחר המלחמה נודע לי שהיא הצליחה להציל את בעלה על ידי הסתרתו כל אותן שנים במרתף, כאשר השכנים חשבו שהוא נלקח למחנה עבודה. בורג בישרה לנו שכבר לקחו את היהודים מרחוב אורפד ושיכנו אותם בבית החרושת ללבנים, ותורנו יבוא ביום שלמחרת. דודה מלבינה, בערב עוד ניקתה יפה את מסגרות המתכת של התנור, ואני חשבתי בלבי שאו שהיא מנסה להשלות את עצמה או שהיא לא נורמלית. אפשר רק לתאר איזה מן לילה היה לנו.

בבוקר, שני אנשי בטחון באו לקחת אותנו. היינו צריכים למסור את כל חפצי הערך שלנו, החל בשעוני היד וכלה בעט הנובע. ירד גשם שוטף. סחבנו כל מה שיכלנו, מעט מצרכי מזון, שמיכות וכדומה. בבית החרושת ללבנים היה רק גג ומסביב הכל פתוח. ברגע שדרכנו בחצר, הרושם הראשון היה נוראי. חייל הונגרי מבודפשט, צעיר, בעט בישבנה של אישה זקנה מכיוון שהיא לא הלכה מספיק מהר והיא נפלה מיד ברפש. דודתי המסכנה נאנחה ואמרה: "שמע ישראל, כך זה מתחיל?", אולם אנחנו כבר ראינו גם בדרך שהאוכלוסייה הנוצרית כלל לא מרחמת עלינו, שהרי אף אחד מהם לא התנדב להציל אף ילד יהודי, למרות שהיו די והותר מקומות מגורים. הם העדיפו לעמוד וללטוש עיניים, ולתכנן איזה בית יהודי הם יבזזו על כל בגדיו, רהיטיו והמזון שבו.

הגטו עדיין לא אורגן. האנשים היו עסוקים ביצירת תנאי חיים בסיסיים. הגברים התחילו לבנות משתנות, והנשים, בעזרת סדינים ושמיכות, ניסו ליצר הפרדה בין המשפחות. כל אחד הביא עמו מעט מזון, אבל לכמה זמן זה יספיק? לאחר כמה ימים ארגנה ההנהגה היהודית איזה מטבח עממי משותף, כדי לחלק לפחות מרק חם. הבעיה הגדולה הייתה עם הפעוטות, עד היום אינני יודעת כיצד הצליחו להשיג עבורם את החלב.

השמירה לא ניתנה לשיחוד. הביאו את השומרים מהונגריה כדי שחלילה לא יכירו אף אחד מהיהודים ולא ינסו חלילה וחס לעזור למי מהיהודים. לאחר מכן באו ה"קריאות": מי שהביא עמו טבק או סיגריות היה צריך למסור אותם מיד. אבי המסכן, שעישן מקטרת, ניסה להבטיח עצמו בהביאו תרמיל עם טבק, אך מסר את הכל משום שהפחידו אותנו מאוד. היו כאלה שנהגו יותר בחכמה והשאירו לעצמם מעט. פחדנו מאוד שמא תפרוץ מגפה כל שהיא, בגלל התנאים הבלתי אנושיים בהם היינו. בכל יום הגיעה איזו אחות ממשרד הבריאות והקריאה לנו את ההוראות, כמו למשל לגזוז את השערות קצר וכדומה.

אני עבדתי באדמיניסטרציה, לפחות היה לי פחות זמן לחשוב, וזה תמיד יותר קל מלנקות שרותים. "השרותים" היו נוראים, הם היו פתוחים לגמרי, רק איזה קרש הפריד בין בור אחד לשני. הדברים עדיין לא היו מאורגנים ואחד אחד נלקחו היהודים העשירים לחקירה, ועינו אותם ואת בני משפחותיהם עד שהם הודו היכן החביאו את רכושם. לא חלפו שלושה שבועות והמצב היה קשה מנשוא, לא היה לנו קשר עם העולם החיצון. עדיין לא הצלחנו להתאושש מהעובדה שהיינו צריכים לעזוב את בתינו, כאשר בוקר אחד העירו את האגף שלנו, ולפי הסדר הוציאו אותנו משם באמרם שהם לוקחים אותנו לעבוד, ותוך זמן קצר תצא הרכבת לדרך.

רציתי להיפרד משתי דודותיי שהיו במרחק שלושה אגפים מאתנו, אך לא קיבלתי רשות לכך, בטענה שיש שם מגיפת טיפוס, דבר שלא היה נכון. הם נפנפו לנו מרחוק, ונפרדנו בבכי. זו הייתה הקבוצה הראשונה, דודה שרלוטה ודודה רוזה נעלמו. בלבלו אותנו בתחבולות שונות, כמו למשל שיצעדו קדימה אלו שהיו לחומי החזית. אחר כך קראו לאנשים מקטגוריות מיוחדות שונות אחרות. מאוחר יותר, בקרון, כולנו נפגשנו שוב באותם התנאים...