מקום שומם וחשוף, ללא עץ וללא עשב, רק עיר מחנות ריכוז וביתנים ענקית. היינו בסילציה - מחנה ריכוז אוושויץ. לכל מקום בו נשאת את עיניך היו מחנות מסוגים A,B,C וכו'. כל מחנה היא מוקף בגדר תיל עם מתח גבוה, אך גם זה נודע לנו מאוחר יותר. לעת עתה היינו עדיין במצב של יותר ממצב של הלם. העמידו אותנו בשורות ולקחו אותנו בכיוון מסוים, דרך המחנה האוושויצי, ובדרך ראינו בשטחים מגודרים, נשים לבושות בבגדים מוזרים ומצחיקים, קרחות, מקפצות (בגלל הקור). היינו משוכנעות שהעבירו את יושביו של איזה בית משוגעים לשם. לא עברה חצי שעה וכולנו נראינו כמותן. עד כדי כך לא ניתן היה לזהות אותנו, שאחיות וקרובות משפחה קראו בשמות יקירותיהן כדי לזהות ולהיות ביחד שוב.
התהליך היה כדלקמן: הובילו אותנו למעין אולם רחצה. באולם הכניסה שקדם לו, גילחו את שערות ראשינו ובטענה שעלינו לעבור חיטוי, הכניסו אותנו להתקלח, כך שהיינו צריכות להניח את תיקי היד שלנו. לטענתם, נקבל אותם כשנצא. כמובן, מעולם לא קבלנו אותם. בתיקים אלו היו לא רק בגדי החלפה, אלא גם ארנקים עם מסמכים, תרופות, תמונות משפחתיות. כאשר הבנו שלעולם לא נקבל בחזרה את חפצינו האישיים, איבדנו לגמרי את זהותנו ולא נחשבנו יותר לבני אדם, אבל גם לא לחיות משום שלא היה לנו שום ערך.
הדברים שנזרקו אלינו כ"בגדים" כנראה נלקחו מאיזה מוסד צדקה שבו היו מונחים כ 20 או 30 שנה. הבגדים היו במצב גרוע עד שהם פשוט התפוררו ברגע שניסינו ללבוש אותם. זה כלל לא היה משנה אם הבד היה דק או אריג עבה יותר - כולם התפוררו. בגדים תחתונים לא קבלנו, גם ציוד הגייני אינטימי לא הרשו לנו לשמור, גם אם היה בדיוק באותו זמן בשימוש על ידי האישה. היה לנו קר מאוד בזמן שחיכינו שכל אחת לפי תורה תקבל ותלבש את הסמרטוטים הללו. אפילו במקרה לא קבלנו משהו מהבגדים שהבאנו עמנו בחבילות שנלקחו מאתנו. ברור שבגדים טובים כשלנו, נשלחו לגרמניה. הכי קר היה לנו בראש, אך גם הסמרטוטים שנקראו בגדים היו רטובים משום שכך הוציאו אותם מהחיטוי. ה S.S המפקחים מאוד פחדו ממגיפות. מאוחר יותר הבנו שחלק מבגדים אלו התפוררו תוך כדי חיטוי כך שתמיד נשארו 50-60 נשים ערומות עד החיטוי הבא (כ - 3 שבועות לאחר מכן), מכיוון שכ - 10% מהבגדים הפכו לבלתי שמשים.
במחנה C הגעתי לביתן 26. זה היה מבנה עץ ענק שהיה כתוב עליו שהוא מיועד להכיל 40 סוסים, ואילו אנחנו נדחסנו לשם 1500 נשים. היו דרגשי עץ בשתי קומות (מיטות) אבל היה כל כך מעט מקום שבלילה אם מישהי רצתה להסתובב לצד אחד, כל האחרות התעוררו. מלבד לוח העץ לא היה דבר. בתור כרית, שמנו את נעלינו, הדבר היחיד שלא היינו צריכות למסור. השתמשנו בהם בתור כרית גם למען הנוחיות, וגם כדי שלא יגנבו לנו את הנעליים, משום שהבנו מאוחר יותר שלמי שנקרעו הנעליים, הפירוש היה מוות מכיוון שנעליים אחרות לא ניתנו. אני אסירת תודה עד היום לגיזי רפאל שלאחרות ולי תפרה, תיקנה ושיפצה את נעלינו. לא היו לה כמובן כלים, היא נעזרה באבנים. היא כנראה למדה זאת מאביה שהיה מומחה לנעליים וסנדלר.
בתוך הביתן היינו צריכות להתארגן. אני הייתי בדרגש התחתון על ז'ולו'קה, בעצם שמה האמיתי היה מטילדה, אבל כאשר התחיל לצמוח לה שיער ראשה, גדלו לה תלתלים כל כך קטנים וצפופים שנראתה כמו בת לשבט הזולו באפריקה, כך נולד שם החיבה שלה. היו איתנו לילי א., הודי ובת דודתי שוורץ בוז'י. לא יכולנו לקלוט את חומרת מצבנו, היינו כל כך המומות מעצם ההפרדה מבני משפחתנו. עתה, רק אנחנו, הנשים הצעירות נשארנו ביחד. לא הורים מבוגרים, לא גברים ולא ילדים, לא ניתן היה לראות. היינו עוד רחוקות מההכרה מה קורה ומה יקרה לנו. אמנם, היו אחראי ביתנים שבסדיסטיות "ניחמו" אותנו שאין מה לקוות משום שמכאן אף אחד עוד לא יצא חי, ומלבד זאת גם בני משפחותינו כבר מזמן עלו באש ועושנו. לא רצינו להאמין, תמיד הייתה מישהי שכדי להעלות את המורל סיפרה שאיזה מידע "אמין" הגיע אליה שההורים המבוגרים נמצאים במקום זה או אחר ושומרים על הילדים. אנחנו העדפנו להאמין לאלה.
באמצע הביתן, לאורך, עמד מעין תנור מלבני, לא עבורנו ואותנו מיקמו בצדדים על הדרגשים. הזוועה התחילה בכך שהדליים (חביות) שהונחו שם שימשו לעשיית הצרכים, כלומר חל איסור על היציאה מהביתן כדי שלא נראה מה נעשה בחוץ. הגרמנים רצו לבצע את תכניתם הנוראית ללא הפרעות וזעזועים, והם לא היו מעוניינים שתיווצר פאניקה. כאשר החביות התמלאו ועלו על גדותיהן, הסירחון היה נורא. התופעה הזו העלמה לאחר ימים מספר כאשר בנו את המשתנות עם ריצוף בטון. הגרמנים ידעו היטב שבמקרה של מגיפה גם המשגיחים נמצאים בסכנה, אבל גם זה לא היה כל כך בסדר משום שרק בזמנים מסוימים התירו לנו לעשות את צרכנו, גם אם למישהו היה צורך בזמן זה או אחר, או היה לו שלשול. על המשתנות היו משגיחים עם מקלות. על נייר טואלט לה היה כלל מה לדבר, אך גם עיתונים לא היו בשום מקום על הרצפה, אף על פי שניתן לתאר שאנשי ה S.S קראו עיתן כלשהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה