האכילה הייתה הנוראית ביותר. מעין מרק ירקות דלוח עם חול ומי שמצא בפנים פירור תפוח אדמה, נחשב לבר מזל. לא היו צלחות ולא כלי אכילה. היה סיר רותח לכל 10 אנשים (לפי מקומות השינה), שהועבר מפה לפה אף על פי שכבר לחלק מהנשים היו שפתיים פצועות ומדממות. היינו צריכות לעודד ולהמריץ אחת את השנייה לאכול מהטינופת הזו כדי שלא נמות ברעב. רבים כבר בימים הראשונים מתו.
האירוע המרכזי של כל יום היה ה"אפל", כלומר מסדר הספירה. בכל מחנה C היו בערך 40,000 נשים בכ - 32 ביתנים. היה מאבק דרמטי של משגיחות הביתנים כדי שמספר הנשים יתאים לביקורת ה S.S. מנהלות הביתנים הללו היו נשים יהודיות צ'כיות, קשוחות שהפחידו אותנו, שרתו את הגרמנים תוך תקווה להישאר בחיים. מלבד זאת היו שמועות, שכבר לפני כן הן נחטפו ונעלמו בדרכן מבית הספר ונזרקו לידי חיילי החזית. ההורים חיפשו אותן לשווא. עתה, הדבר החשוב ביותר עבורן היה שמספר הנוכחות בביתנים, חיות או מתות, יתאים.
השכם בכל בוקר העירו אותנו ויצאנו למסדר בחסות החשיכה. הצלחנו להתחמם אחת בחום גופה של השניה בזמן הציפייה. עד כדי כך היה לנו קר, שהתחממות כזו הייתה לפי תור. מי שהייתה היום באמצע, מחר תהיה בצד. כאשר עלה השחר היינו צריכות לוותר על הפריבילגיה הזו, ועמדנו בשורות מסודרות במשך 8 שעות, עד שבאו ה S.S כדי לקבל את הספירה. כבר ביום הראשון התמוטטה בשורה שלידינו מורה צעירה ממוצא טרנסילבני, שהיה לה מחסור באינסולין. מסכנה, היא הביאה עמה אמות אינסולין לשנה שלמה, אך היכן החבילות? היא באמת מתה במסדר, נשארה כך על הרצפה, העיקר שמספר הנוכחים התאים.
ה"אפלים" היו השעות הקשות ביותר של היום. כאן קיבלנו את העונשים, לדוגמא, לכרוע ברך למשך שעות. מכאן מיינו אותנו לעבודה או לקרמטוריום (כבשנים). היו נשים צעירות ברוח מזל, שנשארו עם אימותיהן משום שאימותיהן נראו כשירות מספיק לעבודה. כאשר עברו הימים, ראו על האמהות מהר יותר את ההתמוטטות הפיזית, והן נראו הרבה יותר מבוגרות והיה חשש שהגרמנים ישימו לב לכך. הרבה מהן השיגו מסביבות המטבח חתיכות פחם, כדי לצבוע ולהסתיר את שערן הלבן.
היו סלקציות בהם היינו צריכות לעמוד ערומות, ברוב המקרים כך היה. במצבים אלו השתדלנו לחפות ולהסתיר את האמהות האלה בהעמידנו אותן מאחורינו. היו כאלה שהצליחו לפרק זמן להעביר את זה בהצלחה, אך לבסוף כולן "נתפסו" מכיוון שלד"ר מנגלה היו עיניים טובות.
אירוע היום היה חלוקת הלחם. אינני זוכרת כמה גרם לחם הספיק לכל אחת, אך כל 5 נשים קבלו כיכר לחם אחת, וכדי שזה יתחלק שווה בשווה, מדדנו כל חלק בחוט או בחבל. מאיפה היה לנו חוט או אוצר שימושי אחר? כנראה הרוח נשאה אותם מאזור מיון החפצים, או שנפל מטרנספורט חדש. לדאבוננו, הביאו כל הזמן אומללים חדשים, כך קרה שאשה אחת הצליחה להשיג סכין והיא השאילה לנו. כך, כנראה, הגיעה לרשותה של אחת מאתנו מחט תפירה. אפשר היה ליצור חוט מאחד הסמרטוטים (להוציא חוט מהבד).
היו לי פעם תחתונים שעליהם שמרתי מכל וחששתי להם משום שכל 3 שבועות היה החיטוי, והיה אסור באיסור חמור שמישהו יחביא בגד כלשהו. מי שמצאו עליו דבר מה הוכה למוות. גיזי רפאל, שוב באה לעזרתי, היא מצאה מזלג ששרת אותנו לחפירה בו, והחבאתי את התחתונים עד שתהליך החיטוי יסתיים. פעם גם אני הייתי באותה קבוצה שלא היו לה בגדים אחרי החיטוי (בגלל העבודה שחלק מהבגדים התפורר ונהרס בחיטוי). כך התהלכתי ללא בגדים, עד שיום אחד עשו בחירה של נשים למשלוח לעבודה, ופחדנו שזולוקה או מרגיט (אחיותיי לצרה ולמחנה) ייבחרו, כי אותי ערומה אין שום ספק שלא יקחו. החרדה מפני מצב זה החדירה בנו כח. החלטנו שאנו נעבור בשלום את הסכנה הזו ונשאר ביחד, נצטרך לאלתר ולמצוא משהו, איזה סמרטוט שיכסה את גופי, לפחות באופן חלקי. מישהי חתכה מהאורך של בגדה, מצאנו באיזשהו מקום איזו מטפחת ראש ועוד איזה סמרטוט. העיקר שלא הייתי יותר ערומה. היינו מאוד זהירות, אפילו לשרותים הלכנו ביחד כי אף פעם אי אפשר היה לדעת איפה יבחרו מישהו, לאיזו עבודה. כל כך היינו קשורות אחת לשנייה, שזה מה שהחזיק אותנו בחיים.
מעניין שבתקופה בה הייתי ערומה, מלבד העבודה שהיה לי קר, לא הרגשתי בושה במערומי, למרות שהיו שם מלבד נשים גם גברים של ה S.S שבאו לספור. שיתביישו הם, אמרתי בלבי, וחוץ מזה איזה פטר אחד מה S.S היה תמיד שיכור. כולנו נראינו כך שגם כך לא נחשבנו לנשים. פעם הביאו אלינו את ד"ר דץ, רופא יהודי מסטמר, שינקה את שרותי הנשים. הוא לא נשבר מהעבודה שהוטלה עליו, אלא מהעובדה שראה את מצבנו. "לאן נעלמו הנשים היפות שלנו"? הוא קרא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה