מפקדת ה S.S הראשית, אירמה גרזה, שהצרפתים תלו אותה אחרי המלחמה, הייתה האכזרית ביותר, ממש סדיסטית. היא הלכה עם שוט, מכנסי רכיבה ומגפיים מבריקים. החולצה הלבנה שלה תמיד הבהיקה בנקיונה, שעיר בלונדיני חלק כמו של מדונה ארקה, אבל במי שנתקלה בדרכה במחנה, הוכה בשוטה למוות. כאשר היא נכנסה לביתן, דבר שקרה לעתים נדירות, היא הסתכלה עלינו כמו על פשפשים והעזה לומר ES STINKT (מסריח כאן). כמובן שהיה מסריח, במיוחד בתקופה שדליי הצרכים עוד היו בפנים. כאשר אסור היה לצאת, "עוצר ביתן", נכנסה לפעולה המכונית השחורה, העבירה נשים ערומות. לא היה לנו שום ספק לאן מובילים אותן. היה מאושר זה שלא ראה מחזה זה.
בשעות אלה היינו מאוד שבורות נפשית והיינו צריכות לעשות משהו שיסב את תשומת לבנו. הייתה בינינו הפרימדונה הנפלאה (זמרת ראשית) קורצ'וני אילי, אותה ראיתי לאחרונה בתאטרון ההונגרי באופרטה, שם היא זהרה. כאשר אמרו לי שזו היא פרצתי בבכי. את עצמי לא ראיתי. לזכותה יאמר שהיא טרחה והשתדלה הרבה כדי לבדר אותנו, למרות שהייתה במצב גופני גרוע מאוד. אינני יודעת מאין לקחה את הכוח עבורנו.
היינו מנותקות מהעולם ומהאירועים, התחלנו להתפלסף עם מרגיט שהיה טוב אם היינו יכולות, רק לזמן קצר, לצאת מהביתן הסגור אך עדיין לא מצאנו פתרון לבעיה, איך? באיזו צורה? הפתרון הקל ביותר שנראה לנו היה להתנדב לנשיאת דודי האוכל. זה אומר שנסחוב את מיכל האוכל הגדול שלושתנו. זו הייתה עבודה פיזית קשה, מאמץ פיזי גדול, אבל יכולנו להיות בחוץ. לא נעשינו חכמות יותר מכיוון שכל מה שקרה והתרחש מסביב למחנה, נשמר בסוד.
בסלקציה אחת, זה קרה כבר מאוחר יותר, כאשר התחילו לרוקן את מחנה אושוויץ, ומי שלא הצליח להיכנס לקבוצת עבודה, הוצא להורג, זרק אותי ד"ר מנגלה מקבוצת ה"כשירים" לעבודה, ואילו מרגיש וזולוקה כבר היו בדרכן לאותו ביתן שבו החזיקו אותן על ליציאת הרכבת. כאשר מנגלה היה עסוק בהדלקת סיגריה, התגנבתי שוב לשורת המיון והוא שוב זרק אותי ל"לא כשירים". "זה הסוף"! מה שהכי כאב זו לא העובדה שכנראה משמעות הדבר היא מוות עבורי, אלא העובדה שהפרידו ביני לבין אחיותיי למחנה. היה מזג אוויר נורא, ירד מבול, בוץ בכל מקום, רפש בין הביתנים. ה S.S סיימו לאותו יום את המיון ועזבו את המקום. עד שכל הנבחרים הגיעו מהביתנים למקום האיסוף, בעצם אף אחד לא חיפש לאן אני שייכת, אבל אני כבר ראיתי לאיזה כיוון הלכו ה"נבחרים". לא נשאר בחוץ שום שומר או פיקוח בגלל הגשם השוטף. על ידי עקיפת המשתנות, בקפיצה, הגעתי בין אלה אשר זה עתה הגיעו לביתן האיסוף. רבים היו לפני, אך עתה שום דבר לא היה דחוף, הגעתי למקום טוב, כאילו שלשם הייתי שייכת מתמיד. מרגיט וזולוקה ניסו להגיע לכניסה, כלומר הן החליטו להישאר אם אינני יכולה להיות איתם. מבלי שאראה אותם, קראתי באוויר את שמותיהם "מרגיט! סולוקה!" אם המשיח היה בא הן לא היו שמחות לו יותר מאשר לקריאה זו.
במרחק של 40 שנה עדיין הייתי יכולה לכתוב כרך שלם על יסוריי באושוויץ, אך מה אנציח קודם? עברו עלי חוויות מרות רבות כל כך שאותן אני זוכרת, שלעתים היה עדיף אם הייתי שוכחת אותן כבר. למשל, הדי, בלילה יצאה בריצה מהביתן וצעקה את שמה של תינוקה. חשבתי שהיא השתגעה כי היו גם כאלה. אני לא זוכרת איך הצלחנו להרגיע אותה, אך אני זוכרת שברגעים האופטימיים שלה היא תכננה שהיא תזמין אותנו, לאחר שחרורנו למסיבה אשר בה נאכל עם מקלות כמו סינים, לזכר הימים באושוויץ שבהם עשינו מחתיכת קרש מעין מקלות קיסמים עמם אכלנו. החלומות והתקוות החזיקו את רוחנו ונפשנו. היו כאלה שהמציאו שקרים חיוביים כדי שלא נתייאש, גם כך היו מספיק אנשים מציאותיים שהלכו ותפסו את גדל התחיל המחושמלת במתח גבוה. מצד אחד קינאנו בהם שהיה להם האומץ לכך, ומצד שני התפלספנו עם מרגיט שלמות עוד אפש, אף פעם לא מאוחר ואולי מישהי מאיתנו תצליח לצאת חיה מהעניין. היינו מאוד סקרניות לדעת איזה עולה יהיה אחרי כל זה.
מרגיט אמרה שהגרמנים ישלמו פיצויים. אז עוד לא דובר על חיי אדם, פשוט דובר על סבל ואבדן רכוש. עד הרגע האחרון לא האמנו ברצינות שישמידו את כל אלה היקרים לנו. דעתי הייתה שונה: "מה? פיצויים ליהודים?" אולי תרומות דרך הג'וינט מיהדות ארה"ב, כל השיחות האלו הואילו לנו כדי שלא נשקע באדישות ושהזמן יעבור איכשהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה