עובדה שכבר הזכרתי קודם, שבאוקטובר החל פינוי מחנה אושוויץ ואני עם התכסיס שלי הגעתי לקבוצת הכשירים לעבודה. למחרת העלו אותנו על הרכבת לכיוון ברסלאו, הרנספלד בורסיק וורקה לבית חרושת לנשק - בריימנטל. המחנה החדש היה הפתעה לטובה. זה היה מחנה קטן יחסית, רק 15,000 אנשים. מפקדת המחנה לא הכירה את האכזריות שהייתה באושוויץ (והייתה מותרת שם). מצאנו שם אשה מקלוז' שכבר הייתה שם מלפני כן, והיא לא התלוננה משום שלמפקדת הייתה סגנית יהודיה חסונה מהונגריה שהביאה מהבית את המודעות והנכונות לעזור. מכיוון שהיא מצאה חן בעיני מפקדת המחנה, היא יכלה לעשות הרבה למען חברותיה לצרה.
החדר היה מסודר ל 24 אנשים עם דרגש לינה, שמיכות, שולחן ארוך, ספסל, צלחות וסכו"ם. כנראה הייתה הוראה להעניק לנו תנאים מינימליים הכרחיים, כדי שנוכל לבצע את העבודה במקום העבודה החשוב הזה. אחראית החדר הייתה נלי פ. הייתה זו היא שהייתה צריכה ליצור קשר עם הפיקוד, היא התאימה לכך משום שהיא הייתה מורה בגימנסיה והייתה חברה לצרה אמינה. עבור עבודה זו היא קיבלה כל יום צלחת מרק נוספת שאותה היא חילקה כל יום לפי התור עם זולוקה, מרגיט ואיתי. הייתה אתנו אחות אחת שכדי להתחנף לממונים, סיפרה איזה עינויים ועונשים קיימים באושוויץ, והממונה "למדה" כל כך טוב את השיעור שלגמרי השתנתה האווירה והשיטה במחנה, שאפילו אם חביבתה העזה לבקש דבר מה עבורנו, היא חטפה סטירה.
בבית החרושת שאליו נלקחנו, ייצרו חלקי חילוף למטוסים. בקומת הקרקע היו המכונות הגדולות יותר ובקומה העליונה עבדתי במכונות של התבניות של החלקים הקטנים יותר. עכשיו כבר גם ממעט האוכל שהוקצב לנו, גנבו את החלק הטוב וחיינו על כמות אוכל מזערית כל כך, שלפעמים התמוטטנו ליד המכונות. זה היה מאוד מסוכן מכיוון שכל הזמן עקבו אחרינו אנשי ה S.S שכינינו אותם "מכונות סוטרות", הם סטרו מהר מאוד, אפילו לשירותים ליוו אותנו..עד כדי כך שמרו עלינו גם כדי שלא ננוח לרגע וגם כדי שלא נברח. זה מגוחך שנוכל לברוח ממקום ענק ושמור טוב כל כך.
צעדנו לעבודה ברגל כל יום, תמיד בחושך. שבוע אחד עבדנו ביום ושבוע שאחריו היה סידור עבודת לילה. תמיד 12 שעות יום עבודה. היה חם באולם בבית החרושת, אוויר דחוס ואנחנו היינו תמיד רעבות, היינו כל הזמן על סף עלפון, אך מצאנו לכך פתרון. לקחנו את שואב האבק עמו ניקינו את המכונות והפנינו אותו לכיוון הלב שלנו שיחזיק אותנו קצת ערניות יותר עד חצות. היה עבור מה לחכות משום שאז קבלנו צלחת מרק, אבל אחרי זה הזמן עבר לאט מאוד עד הבוקר.
כאשר הגיעו שבויי המלחמה הצרפתים, כדי לתקן את המכונות, תוך התכופפות מתחת למכונות, שמענו משהו מהמתרחש בעולם החיצון. זה היה סיכון לדבר אתם ואתנו. אבל הצלחנו לארגן "חבלה", לקחנו על עצמנו את הסיכון ליצר סחורה פגומה רבה ככל האפשר. שבויים אלו טופלו בצורה לגמרי שונה מאתנו. הקשר עם הצלב האדום הביא אותם לקבלת תנאים אנושיים. הם רצו לעזור לנו, אך גם להם לא היה שום דבר מיוחד ורק לעתים מאוד רחוקות הם התחלקו במזון עם אשה זו או אחרת, אבל זה היה גם כן תוך סיכון רב.
כבר התחילו לפוצץ את הכפר בסביבה. אנחנו לא פחדנו משום שמצבנו במחנה הלך והורע. כבר התחילו להפעיל את העונשים לפי דוגמת אושוויץ. למשל, בגלל פשע כלשהו שהוא כמו למשל גניבת תפוח אדמה או גזר, העמידו אותנו במסדר בחוץ בקור, בכפור, ברוח, בשלג במשך שעות.
הייתה קבוצה גדולה של נשים צעירות מבודפשט שהגיעה אחרינו למחנה. בודפשט כבר בחלקה האחד נכבשה על ידי הרוסים ואילו בחלק השני של העיר הצליחו לאסוף עוד יהודים למשלוח למחנות. הם צעדו ברגל כמעט את כל הדרך, לנשים אלה מתוך קבוצת יהודים זו, כבר בקושי היה כח סבל. רגליהן היו קפואות, הן היו כולן נשים יפות וצעירות. כאשר הייתה הנסיגה מהמחנה (ברגל) הן כולן מתו בדרך.
ב 17 לינואר כבר לא יכול היה המחנה להתקיים ובאה הפקודה "מצעד", כלומר לצאת לדרך ברגל. המלווים היו במגפיים, פרוות ומיתנו את הקור בביקורים תכופים בבתי המרזח, ואילו אנחנו היינו עם נעלי עץ, ללא מטפחת ראש על הראש המגולח. כאשר צעדנו כך על אם הדרך, ללא כל תכנית מוגדרת, לא תמיד לכיוון קדימה, אלא לפעמים הקפנו את אותו המקום שוב, נשרו הנשים ונשרו. מרגיט הורידה ממתה מטפחת ראש כחולה כהה עם נקודות אדומות ונתנה לי. אף אחד לא ראה כי היה חושך. הגרמנים חזרו על ציר הדרך באופנועים כדי לירות באותן מסכנות שנשרו, וירו בהן כדי להיות בטוחים שהן מתות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה