אבי המסכן סחב את החבילות לתחנת הרכבת וגם אני עצמי סחבתי הרבה יותר ממה שהייתי מסוגלת. מי יכול היה לתאר לעצמו שאנחנו לא נשתמש אף פעם יותר בחפצינו, והסחיבה הייתה מיותרת. היה כל כך מעט מקום בקרון, שאפשר היה רק לשבת יום ולילה. אמנם היו בקרון שלנו גם כאלה שכבר בגטו עונו, כדי לדעת היכן החביאו את רכושם. העינויים הללו כללו גם פגיעה בכפות הרגליים, ואנשים אלו פשוט לא יכלו לעמוד על הרגליים, ובכל זאת לא היה מקום כדי להשכיבם בקרון. מאוחר יותר, אלה יהיו הראשונים שימותו מכיוון שלא היה להם כבר כוח סבל. 3 ימים ו 3 לילות בקרונות נעולים, דלי אחד, נשים, גברים, ילדים, לעתים מאוד רחוקות הכניסו לנו מעט שתייה. פעם, קרקס נודד עבר ליד הקרונות, והם לקחו סיכון בנסותם להבריח לתוך הקרונות מעט חלב לילדים.
לכמה מחברינו לצרה היו ידיעות מסוימות על מחנות הריכוז. לאלה די היה בלשים לב שהרכבת מוציאה אותנו מהארץ, כדי להבין מה קורה. לא היו להם אשליות בקשר למחנות העבודה. המהנדס הרץ, שעמו גרתי באותו בניין בקולוז'בר (קלוז'), חיכה כבר שנה למכתבים מקרוב משפחה מצ'יכוסלובקיה, והוא הבין היטב מה פירוש הדבר. אף על פי כן, הוא לא דיבר על כך משום שלא רצה להוריד את המורל הירוד גם כך, ובנוסף לכך גם לא היה מה לעשות.
רק מאוחר יותר נודע לי שבקרון אחר, כמו זה שלנו, נסע דודי מסטמר, ד"ר שטיינפלד גזה, אשתו נלי (אחותו של אבי), חתנו ד"ר שטיינר אמיל, אשתו מנצי ונכדתם מירקה. הם כבר הכינו מהבית קפליות רעל וכאשר חבריהם לקרון לא ראו, הם התאבדו. הם התחילו עם הילדה, ולי אפילו באוושויץ לא רצו אנשי סטמר לספר על מה שקרה מכיוון שידיעה כזו הייתה גורמת למצב נפשי נוראי. הדרך הייתה כל כך נוראית שכבר לא היה לנו אכפת אם יהרגו אותנו, העיקר שנגיע כבר למקום כלשהו.
סוף סוף הגענו. כולם היו צריכים לרדת מהקרון בהשאירם את חבילותיהם בקרון. נאמר לנו שיבואו או ישלחו אותם אלינו מאוחר יותר. גם לסיפור הזה האמנו. לא היה לי אפילו זמן להיפרד מאבי. נשארתי עם דודתי מכיוון שהעמידו לחוד את הגברים. החזקנו ידיים, הדודה מלבינה ואני, אך הפרידו בינינו והכל קרה במהירות הברק. מי שכוון לימין - לחיים ומי לשמאל - למוות. כבשני הגז כבר דלקו, אנחנו לא ידענו כל זאת, היינו במצב של הלם. אמרו לנו שמאוחר יותר נפגש עם בני משפחותינו.
בירידה מהרכבת נעשתה פעולת ההפרדה על ידי גברים לובשי פסים. אלה היו גברים יהודיים שידעו את המציאות וניסו להציל כל מה שאפשר. הם ניסו לשכנע את האמהות הצעירות שישאירו את ילדיהן עם הסבתות מכיוון ששולחים אותן (את האמהות) לעבוד. היו כאלה שלא קיבלו את עצתם והלכו עם ילדיהם ישר למוות בגז. אותו גורל, כמובן, היה לאותם אלה שלא הייתה להם סבתא. ירדנו מהרכבת, עדיין תוך תקווה שלכל היותר נעבוד מאוד קשה, אבל לא היינו מודעים בכלל למציאות כפי שהיא.
