יום שלישי, 16 במרץ 2010

לא היה לי אפילו זמן להיפרד מאבי

אבי המסכן סחב את החבילות לתחנת הרכבת וגם אני עצמי סחבתי הרבה יותר ממה שהייתי מסוגלת. מי יכול היה לתאר לעצמו שאנחנו לא נשתמש אף פעם יותר בחפצינו, והסחיבה הייתה מיותרת. היה כל כך מעט מקום בקרון, שאפשר היה רק לשבת יום ולילה. אמנם היו בקרון שלנו גם כאלה שכבר בגטו עונו, כדי לדעת היכן החביאו את רכושם. העינויים הללו כללו גם פגיעה בכפות הרגליים, ואנשים אלו פשוט לא יכלו לעמוד על הרגליים, ובכל זאת לא היה מקום כדי להשכיבם בקרון. מאוחר יותר, אלה יהיו הראשונים שימותו מכיוון שלא היה להם כבר כוח סבל. 3 ימים ו 3 לילות בקרונות נעולים, דלי אחד, נשים, גברים, ילדים, לעתים מאוד רחוקות הכניסו לנו מעט שתייה. פעם, קרקס נודד עבר ליד הקרונות, והם לקחו סיכון בנסותם להבריח לתוך הקרונות מעט חלב לילדים.

לכמה מחברינו לצרה היו ידיעות מסוימות על מחנות הריכוז. לאלה די היה בלשים לב שהרכבת מוציאה אותנו מהארץ, כדי להבין מה קורה. לא היו להם אשליות בקשר למחנות העבודה. המהנדס הרץ, שעמו גרתי באותו בניין בקולוז'בר (קלוז'), חיכה כבר שנה למכתבים מקרוב משפחה מצ'יכוסלובקיה, והוא הבין היטב מה פירוש הדבר. אף על פי כן, הוא לא דיבר על כך משום שלא רצה להוריד את המורל הירוד גם כך, ובנוסף לכך גם לא היה מה לעשות.

רק מאוחר יותר נודע לי שבקרון אחר, כמו זה שלנו, נסע דודי מסטמר, ד"ר שטיינפלד גזה, אשתו נלי (אחותו של אבי), חתנו ד"ר שטיינר אמיל, אשתו מנצי ונכדתם מירקה. הם כבר הכינו מהבית קפליות רעל וכאשר חבריהם לקרון לא ראו, הם התאבדו. הם התחילו עם הילדה, ולי אפילו באוושויץ לא רצו אנשי סטמר לספר על מה שקרה מכיוון שידיעה כזו הייתה גורמת למצב נפשי נוראי. הדרך הייתה כל כך נוראית שכבר לא היה לנו אכפת אם יהרגו אותנו, העיקר שנגיע כבר למקום כלשהו.

סוף סוף הגענו. כולם היו צריכים לרדת מהקרון בהשאירם את חבילותיהם בקרון. נאמר לנו שיבואו או ישלחו אותם אלינו מאוחר יותר. גם לסיפור הזה האמנו. לא היה לי אפילו זמן להיפרד מאבי. נשארתי עם דודתי מכיוון שהעמידו לחוד את הגברים. החזקנו ידיים, הדודה מלבינה ואני, אך הפרידו בינינו והכל קרה במהירות הברק. מי שכוון לימין - לחיים ומי לשמאל - למוות. כבשני הגז כבר דלקו, אנחנו לא ידענו כל זאת, היינו במצב של הלם. אמרו לנו שמאוחר יותר נפגש עם בני משפחותינו.

בירידה מהרכבת נעשתה פעולת ההפרדה על ידי גברים לובשי פסים. אלה היו גברים יהודיים שידעו את המציאות וניסו להציל כל מה שאפשר. הם ניסו לשכנע את האמהות הצעירות שישאירו את ילדיהן עם הסבתות מכיוון ששולחים אותן (את האמהות) לעבוד. היו כאלה שלא קיבלו את עצתם והלכו עם ילדיהם ישר למוות בגז. אותו גורל, כמובן, היה לאותם אלה שלא הייתה להם סבתא. ירדנו מהרכבת, עדיין תוך תקווה שלכל היותר נעבוד מאוד קשה, אבל לא היינו מודעים בכלל למציאות כפי שהיא.

יום שבת, 6 במרץ 2010

דודתי המסכנה נאנחה ואמרה: "שמע ישראל, כך זה מתחיל?"

ההוראה שקדמה להוראת הגטו אמרה שעל המשפחות היהודיות לעבור לגור יחד בדירות, כך התפנו דירות. אני ואבי עברנו לגור עם דודתי מלבינה, שהייתה מאושרת שלא היא הייתה צריכה לעזוב את ביתה. אותי כבר לא עניין מה ניתן להעביר לשם, הייתי מאושרת אם בזה הייתה מסתכמת הצרה.

היו ימי אביב יפים, זה היה בית עם גינה, חודש מאי, הכל הוריק. אמרנו אחד לשני שהלוואי שנוכל להישאר שם כי הרי כבר התחילו להכין את הגטו. דודתי לא רצתה לשמוע על תרמיל גב ואני השגתי אותו. מסכנה, היא כל הזמן קיוותה שהמצב ישתפר. בנה כבר היה במחנה עבודה וכבר היינו צריכים לשאת את הטלאי הצהוב.

מספר ימים לאחר מכן, התפרצה אלינו שכנתנו "דודה" בורג, אשה נוצרייה שבעלה היה יהודי. לאחר המלחמה נודע לי שהיא הצליחה להציל את בעלה על ידי הסתרתו כל אותן שנים במרתף, כאשר השכנים חשבו שהוא נלקח למחנה עבודה. בורג בישרה לנו שכבר לקחו את היהודים מרחוב אורפד ושיכנו אותם בבית החרושת ללבנים, ותורנו יבוא ביום שלמחרת. דודה מלבינה, בערב עוד ניקתה יפה את מסגרות המתכת של התנור, ואני חשבתי בלבי שאו שהיא מנסה להשלות את עצמה או שהיא לא נורמלית. אפשר רק לתאר איזה מן לילה היה לנו.

בבוקר, שני אנשי בטחון באו לקחת אותנו. היינו צריכים למסור את כל חפצי הערך שלנו, החל בשעוני היד וכלה בעט הנובע. ירד גשם שוטף. סחבנו כל מה שיכלנו, מעט מצרכי מזון, שמיכות וכדומה. בבית החרושת ללבנים היה רק גג ומסביב הכל פתוח. ברגע שדרכנו בחצר, הרושם הראשון היה נוראי. חייל הונגרי מבודפשט, צעיר, בעט בישבנה של אישה זקנה מכיוון שהיא לא הלכה מספיק מהר והיא נפלה מיד ברפש. דודתי המסכנה נאנחה ואמרה: "שמע ישראל, כך זה מתחיל?", אולם אנחנו כבר ראינו גם בדרך שהאוכלוסייה הנוצרית כלל לא מרחמת עלינו, שהרי אף אחד מהם לא התנדב להציל אף ילד יהודי, למרות שהיו די והותר מקומות מגורים. הם העדיפו לעמוד וללטוש עיניים, ולתכנן איזה בית יהודי הם יבזזו על כל בגדיו, רהיטיו והמזון שבו.

הגטו עדיין לא אורגן. האנשים היו עסוקים ביצירת תנאי חיים בסיסיים. הגברים התחילו לבנות משתנות, והנשים, בעזרת סדינים ושמיכות, ניסו ליצר הפרדה בין המשפחות. כל אחד הביא עמו מעט מזון, אבל לכמה זמן זה יספיק? לאחר כמה ימים ארגנה ההנהגה היהודית איזה מטבח עממי משותף, כדי לחלק לפחות מרק חם. הבעיה הגדולה הייתה עם הפעוטות, עד היום אינני יודעת כיצד הצליחו להשיג עבורם את החלב.

השמירה לא ניתנה לשיחוד. הביאו את השומרים מהונגריה כדי שחלילה לא יכירו אף אחד מהיהודים ולא ינסו חלילה וחס לעזור למי מהיהודים. לאחר מכן באו ה"קריאות": מי שהביא עמו טבק או סיגריות היה צריך למסור אותם מיד. אבי המסכן, שעישן מקטרת, ניסה להבטיח עצמו בהביאו תרמיל עם טבק, אך מסר את הכל משום שהפחידו אותנו מאוד. היו כאלה שנהגו יותר בחכמה והשאירו לעצמם מעט. פחדנו מאוד שמא תפרוץ מגפה כל שהיא, בגלל התנאים הבלתי אנושיים בהם היינו. בכל יום הגיעה איזו אחות ממשרד הבריאות והקריאה לנו את ההוראות, כמו למשל לגזוז את השערות קצר וכדומה.

אני עבדתי באדמיניסטרציה, לפחות היה לי פחות זמן לחשוב, וזה תמיד יותר קל מלנקות שרותים. "השרותים" היו נוראים, הם היו פתוחים לגמרי, רק איזה קרש הפריד בין בור אחד לשני. הדברים עדיין לא היו מאורגנים ואחד אחד נלקחו היהודים העשירים לחקירה, ועינו אותם ואת בני משפחותיהם עד שהם הודו היכן החביאו את רכושם. לא חלפו שלושה שבועות והמצב היה קשה מנשוא, לא היה לנו קשר עם העולם החיצון. עדיין לא הצלחנו להתאושש מהעובדה שהיינו צריכים לעזוב את בתינו, כאשר בוקר אחד העירו את האגף שלנו, ולפי הסדר הוציאו אותנו משם באמרם שהם לוקחים אותנו לעבוד, ותוך זמן קצר תצא הרכבת לדרך.

רציתי להיפרד משתי דודותיי שהיו במרחק שלושה אגפים מאתנו, אך לא קיבלתי רשות לכך, בטענה שיש שם מגיפת טיפוס, דבר שלא היה נכון. הם נפנפו לנו מרחוק, ונפרדנו בבכי. זו הייתה הקבוצה הראשונה, דודה שרלוטה ודודה רוזה נעלמו. בלבלו אותנו בתחבולות שונות, כמו למשל שיצעדו קדימה אלו שהיו לחומי החזית. אחר כך קראו לאנשים מקטגוריות מיוחדות שונות אחרות. מאוחר יותר, בקרון, כולנו נפגשנו שוב באותם התנאים...

יום רביעי, 3 במרץ 2010

פתח דבר. אני מקדישה את "זיכרונותי"...

אני מקדישה את "זיכרונותי" להורי, אחי, קרובי משפחתי ולכל אחי היהודים שנספו.

כאשר חזרתי ממחנה הריכוז, לאחר יומיים של מנוחה, שאלתי מכונת כתיבה ובמשך יום אחד ולילה אחד כתבתי את חוויותיי כדי שלבאים אחרי יהיה מושג מה פירוש "הגורל היהודי" ומה מסוגל האדם לסבול ולשאת. עם עלייתי ארצה, בשנת 1951, לא היה באפשרותי לקחת עמי כל מסמך ולכן השארתי את המסמכים עם ארבעה העתקים של זיכרונותי, אצל קרובי משפחה שבשלב מסוים השמידו את כל המסמכים, מכיוון שכנראה הייתה תקופת פחד תחת המשטר הקומוניסטי.

לצערי, בזמן שהותי עוד ברומניה, לא עשיתי די למען המשרד הממשלתי לתיעוד בבוקרשט. באופן מקרי פגשתי פקיד ממשרד זה, אשר קרא את אשר כתבתי ורצה לקחת את הכתובים לבוקרשט. אני דחיתי בקשתו מצד אחד מכיוון שעדיין לא עשיתי הגהה וסגנון, ומצד שני משום שכתבתי למטרות אישיות ולא לפרסום.

עתה, לאחר שנים כה רבות אני עדיין מרגישה צורך נפשי להעלות על הכתב שוב את הייסורים שעברתי, אך נשאלת השאלה כמה מהפרטים, קטעי הפסיפס, נשארו בזיכרוני. השאלה האחרת שנשאלת היא האם אוכל לשאת, מבחינה נפשית את שיחזור החוויות.

את סיפורי אתחיל בתקופה בה שמענו שבהונגריה עלתה לשלטון הממשלה האנטישמית של הורטי, וגם ארדי סופחה. מבודפשט הגיעו ידיעות על נטילת זכויות מהיהודים, כבר לא היו להם מקומות עבודה והיה מסוכן לצאת לרחובות. אז היה כבר ברור לנו גם כן, ששום דבר טוב כבר לא טומן לנו העתיד. אלא שבארדי כל כך מהר ביצעו את שלילת הזכויות, האירועים קרו במהירות ובוצעו בבת אחת שלא היה לנו זמן לקלוט שצריך להימלט. כאשר כבר הבנו זאת, כבר היה מאוחר מדי, משום שמי שניסה להימלט לרומניה, נתפס בגבול או אפילו לא הצליח להגיע לגבול.

בלוג ועדות - מה הקשר?

בשנה האחרונה נכנסתי לעולם הבלוגים, עולם אותו אני אוהבת מאוד. האפשרויות בו הן בלתי מוגבלות ורמת החשיפה גבוהה מאוד. נכון, הכי נוח לכתוב בלוגים על נושאים סקסיים, נושאים שעושים לנו טוב ולא מטרידים אותנו במהלך השיטוט שלנו ברשת. למרות זאת, החלטתי לנצל את הפלטפורמה לטובת העלאת בלוג קצת שונה. לא יהיו בו פוסטים שלי, לא המלצות על מקומות לשתות בהם שוקו טוב בפריס, ואפילו לא מתכון לעוגת מוס שוקולד חגיגית.

הפוסט הזה יהיה חלק, נטול "דרסינג" ויכלול רק את העדות של סבתא מרים. סבתא מרים הייתה סבתי מצד אמא, והיא היחידה ממנה שמעתי עדות מקיפה על קורותיה בתקופת השואה. לא אכנס כאן לחיינו הפרטיים, לתפקיד של סבתא מרים בחיי או להשתפכויות על כמה עצוב שהיא כבר לא אתנו.

מטרתי היא אחת - להפיץ את העדות לכל אחד ואחת מכם, אל תשכחו שהעדים הולכים ונעלמים, והעדויות הכתובות/מצולמות הן כל מה שנשאר. אנא הפיצו את הבלוג לכל מי שאתם רואים לנכון ובכך תסייעו להנצחה האישית ולהנצחת השואה בכלל.
אני מצדי, אעלה לבלוג את העדות במלואה, מחולקת לפרקים פרקים, כל פרק בפוסט נפרד.

שלכם
שרון