דודתי המסכנה נאנחה ואמרה: "שמע ישראל, כך זה מתחיל?"

ההוראה שקדמה להוראת הגטו אמרה שעל המשפחות היהודיות לעבור לגור יחד בדירות, כך התפנו דירות. אני ואבי עברנו לגור עם דודתי מלבינה, שהייתה מאושרת שלא היא הייתה צריכה לעזוב את ביתה. אותי כבר לא עניין מה ניתן להעביר לשם, הייתי מאושרת אם בזה הייתה מסתכמת הצרה.

היו ימי אביב יפים, זה היה בית עם גינה, חודש מאי, הכל הוריק. אמרנו אחד לשני שהלוואי שנוכל להישאר שם כי הרי כבר התחילו להכין את הגטו. דודתי לא רצתה לשמוע על תרמיל גב ואני השגתי אותו. מסכנה, היא כל הזמן קיוותה שהמצב ישתפר. בנה כבר היה במחנה עבודה וכבר היינו צריכים לשאת את הטלאי הצהוב.

מספר ימים לאחר מכן, התפרצה אלינו שכנתנו "דודה" בורג, אשה נוצרייה שבעלה היה יהודי. לאחר המלחמה נודע לי שהיא הצליחה להציל את בעלה על ידי הסתרתו כל אותן שנים במרתף, כאשר השכנים חשבו שהוא נלקח למחנה עבודה. בורג בישרה לנו שכבר לקחו את היהודים מרחוב אורפד ושיכנו אותם בבית החרושת ללבנים, ותורנו יבוא ביום שלמחרת. דודה מלבינה, בערב עוד ניקתה יפה את מסגרות המתכת של התנור, ואני חשבתי בלבי שאו שהיא מנסה להשלות את עצמה או שהיא לא נורמלית. אפשר רק לתאר איזה מן לילה היה לנו.

בבוקר, שני אנשי בטחון באו לקחת אותנו. היינו צריכים למסור את כל חפצי הערך שלנו, החל בשעוני היד וכלה בעט הנובע. ירד גשם שוטף. סחבנו כל מה שיכלנו, מעט מצרכי מזון, שמיכות וכדומה. בבית החרושת ללבנים היה רק גג ומסביב הכל פתוח. ברגע שדרכנו בחצר, הרושם הראשון היה נוראי. חייל הונגרי מבודפשט, צעיר, בעט בישבנה של אישה זקנה מכיוון שהיא לא הלכה מספיק מהר והיא נפלה מיד ברפש. דודתי המסכנה נאנחה ואמרה: "שמע ישראל, כך זה מתחיל?", אולם אנחנו כבר ראינו גם בדרך שהאוכלוסייה הנוצרית כלל לא מרחמת עלינו, שהרי אף אחד מהם לא התנדב להציל אף ילד יהודי, למרות שהיו די והותר מקומות מגורים. הם העדיפו לעמוד וללטוש עיניים, ולתכנן איזה בית יהודי הם יבזזו על כל בגדיו, רהיטיו והמזון שבו.

הגטו עדיין לא אורגן. האנשים היו עסוקים ביצירת תנאי חיים בסיסיים. הגברים התחילו לבנות משתנות, והנשים, בעזרת סדינים ושמיכות, ניסו ליצר הפרדה בין המשפחות. כל אחד הביא עמו מעט מזון, אבל לכמה זמן זה יספיק? לאחר כמה ימים ארגנה ההנהגה היהודית איזה מטבח עממי משותף, כדי לחלק לפחות מרק חם. הבעיה הגדולה הייתה עם הפעוטות, עד היום אינני יודעת כיצד הצליחו להשיג עבורם את החלב.

השמירה לא ניתנה לשיחוד. הביאו את השומרים מהונגריה כדי שחלילה לא יכירו אף אחד מהיהודים ולא ינסו חלילה וחס לעזור למי מהיהודים. לאחר מכן באו ה"קריאות": מי שהביא עמו טבק או סיגריות היה צריך למסור אותם מיד. אבי המסכן, שעישן מקטרת, ניסה להבטיח עצמו בהביאו תרמיל עם טבק, אך מסר את הכל משום שהפחידו אותנו מאוד. היו כאלה שנהגו יותר בחכמה והשאירו לעצמם מעט. פחדנו מאוד שמא תפרוץ מגפה כל שהיא, בגלל התנאים הבלתי אנושיים בהם היינו. בכל יום הגיעה איזו אחות ממשרד הבריאות והקריאה לנו את ההוראות, כמו למשל לגזוז את השערות קצר וכדומה.

אני עבדתי באדמיניסטרציה, לפחות היה לי פחות זמן לחשוב, וזה תמיד יותר קל מלנקות שרותים. "השרותים" היו נוראים, הם היו פתוחים לגמרי, רק איזה קרש הפריד בין בור אחד לשני. הדברים עדיין לא היו מאורגנים ואחד אחד נלקחו היהודים העשירים לחקירה, ועינו אותם ואת בני משפחותיהם עד שהם הודו היכן החביאו את רכושם. לא חלפו שלושה שבועות והמצב היה קשה מנשוא, לא היה לנו קשר עם העולם החיצון. עדיין לא הצלחנו להתאושש מהעובדה שהיינו צריכים לעזוב את בתינו, כאשר בוקר אחד העירו את האגף שלנו, ולפי הסדר הוציאו אותנו משם באמרם שהם לוקחים אותנו לעבוד, ותוך זמן קצר תצא הרכבת לדרך.

רציתי להיפרד משתי דודותיי שהיו במרחק שלושה אגפים מאתנו, אך לא קיבלתי רשות לכך, בטענה שיש שם מגיפת טיפוס, דבר שלא היה נכון. הם נפנפו לנו מרחוק, ונפרדנו בבכי. זו הייתה הקבוצה הראשונה, דודה שרלוטה ודודה רוזה נעלמו. בלבלו אותנו בתחבולות שונות, כמו למשל שיצעדו קדימה אלו שהיו לחומי החזית. אחר כך קראו לאנשים מקטגוריות מיוחדות שונות אחרות. מאוחר יותר, בקרון, כולנו נפגשנו שוב באותם התנאים...