אינני חושבת שהיה באיזה שהוא מקום בית כנסת שבו ביום כיפור כל כך הרבה דמעות זלגו

העבירו אותי מביתן 26 לביתן 18, שם מנהיגת הביתן, אשה בשם מרים, החביאה את דודתה הזקנה. ובכן, הייתה זו רק שאלה של זמן עד מתי זה יצליח להן. בדיוק באותה תקופה היה יום כיפור ולא היה הבדל בין אלו שמוצאם מבית דתי, שומר מצוות, או בית חילוני לגמרי, או מתנצרים - כולנו היינו שווים כאשר הדודה הדליקה וברכה על הנרות. אינני חושבת שהיה באיזה שהוא מקום בית כנסת שבו ביום כיפור כל כך הרבה דמעות זלגו. לעתים קרובות השתעשענו בספרנו מרשמי אוכל, וגם ניתחנו אותם. לאלה היינו מקשיבים פעורי פה, זולוקה אמרה שהיא מכינה את הצלי ללא שום ואני חלקתי על דעתה. קרובים וחברים השתדלו להיות ביחד, וניסו לחפש ולמצוא האחד את השני, גם אם לא היו באותו הביתן. בביתן אחר הייתה דודתי טילי וילדתה ארנקה. הן לא היו מסוגלות לאכול את הדבר הדלוח שקבלנו וראיתי אותן איך הן היו מדרדרות מיום ליום. כאשר כבר לא נפגשנו, לא הצלחתי לוודא מה עלה בגורלן, הן לא חזרו משם.

בת דודתי הצעירה ביותר, מדיקה, הייתה בבלוק 34. שם לא היו אפילו דרגשי עץ לשינה, רק הרצפה החשופה. הגיע לידיעתי כי המשגיחה על הביתן היא אשה בשם לולה שאותה הכרתי היטב מאז ילדותה. אשה פשוטה ובעלת מרץ, על כאלו הטילו תפקידים. היא עזרה לי כדי שאוכל להעביר את מדיקה אלי, לביתן שלי. וכך היה טוב כי היינו כבר 3 בנות דודות והחברות הכי טובות. תמיד אני נזכרת ביום הולדתה של מדיקה. כולנו פינקנו אותה וגם בקלוז' חגגנו לה. ה 21 ביולי התקרב, יום הולדתה, חשבנו מה יכולה להיות במצבנו מתנת הפתעה. הצלחנו לאסוף 5 פרוסות דקות של לחם, אחת מהן הייתה אפילו מרוחה. היינו צריכות לשכנע אותה זמן רב שתיקח מאתנו מתנה יקרת ערך כל כך, אבל כולנו בכינו משמחה כשהיא אכלה את זה.

כל הזמן הגיעו טרנספורטרים חדשים. ראינו אותם מרחוק בהלכם מהרכבת לחיטוי. שוב ושוב חווינו את הטרגדיה. באיזשהו מקום קיווינו שהמלחמה תסתיים לפני שיצליחו לגרש ולהשמיד את כל היהודים, שהרי אפילו לא היו מספיק קרונות בבת אחת וגם לא היו כל כך הרבה אמצעי השמדה. גם בקרמטוריום היה מקום בקבוצות ובכל זאת כל הזמן הגיעו עוד ועוד אנשים. כאשר כל סוגי ההמתות הרבים לא הספיקו, השתמשו בכלבים כדי לשסע ביהודים ולהמית אותם כך. את זה לא ראינו, רק שמענו אחר כך. כאשר הגיעו קבוצות, תמיד ניסינו לנחש מאיזו עיר הם הגיעו. לפי בגדיהם ניתן היה לדעת אם הם באו מעיר קטנה או מעיר גדולה, הקורבנות היהודים.

פעם, בקבוצה מעין זו שהגיעה, ראיתי את אחיו של אבי, שייה, הולך לצד אחיה של אמי, איזידור. גם הם השתדלו להשאר ביחד, הם לא חזרו משם. מאוד כאב לי לראותם, אנחנו גם כך כבר היינו בתוך הטרגדיה וכל טרגדיה חדשה גרמה לנו להתרגשות חדשה וצער חדש. בוקר אחד נשות קלוז' הביאו את הידיעה שליד הגדר עומד ד"ר שנבל שמחפש את קרובי משפחתו. ד"ר שנבל היה בן דודי. רצנו בוז'י ואני ואף על פי שהמרחק היה גדול, הצלחנו להחליף כמה מילים. הוא התקרב בעזרת קשרים כל שהם לביתן שקרוב לגדור (אולי זרק סיגריות לשומרת, אינני בטוחה). האחראית שם, קראו לה אסתי, אשה יפה גבוהה וחסונה, הייתה מאוד נרגשת שיכלה להכיר אותנו מכיוון שד"ר שנבל היה רופא מכובד. פעמיים בקרנו אותה והיא נתנה לנו מרק מתחתית הסיר, שם המרק סמיך יותר. סוף סוף קצת "קשרים". אף פעם לא היה לנו מכר שעבד שמטבח או במקום אחר. הפתיעה אותנו העובדה ששנבל הגיע לאושוויץ מכיוון שעוד לפני שאנחנו נלקחנו למחנה ריכוז, הוא כבר עבר את כל הסבל באוקראינה, חלה בטיפוס. הוא היה אדם נפלא, יותר בן אדם מבן אדם.

בביתן 18 היו מכרות מתנועת הנוער, פירי ומנצי ס. לצערנו, מנצי הגיעה למחנה בחודשי הריונה הראשונים, כאשר עדיין לא ראו סימנים. כבר שמענו אז דברים על מקרים כאלה ומאוד פחדנו מהתוצאות אם יוודע הדבר. כאשר הגיעה שעת הלידה, בעזרת חברות לצרה שהיו אחיות, עזרו לה ללדת, אבל האחראים מיד השמידו את הנולד. למנצי לא קרה כלום לעת עתה, אבל בכל זאת לא היא ולא אחותה לא חזרו. אפשר לספר הרבה על הסלקציות, למשל, כאשר גרונוולד אגי רצה אחרי אמה שהוצאה במיון, קפצה במקומה ד"ר לנדייל שהצליחה להנצל, העיקר שמספר הנוכחים התאים, אף אחד לא הרגיש בחילופין.