כאשר חזרתי ממחנה הריכוז, לאחר יומיים של מנוחה, שאלתי מכונת כתיבה ובמשך יום אחד ולילה אחד כתבתי את חוויותיי כדי שלבאים אחרי יהיה מושג מה פירוש "הגורל היהודי" ומה מסוגל האדם לסבול ולשאת. עם עלייתי ארצה, בשנת 1951, לא היה באפשרותי לקחת עמי כל מסמך ולכן השארתי את המסמכים עם ארבעה העתקים של זיכרונותי, אצל קרובי משפחה שבשלב מסוים השמידו את כל המסמכים, מכיוון שכנראה הייתה תקופת פחד תחת המשטר הקומוניסטי.
לצערי, בזמן שהותי עוד ברומניה, לא עשיתי די למען המשרד הממשלתי לתיעוד בבוקרשט. באופן מקרי פגשתי פקיד ממשרד זה, אשר קרא את אשר כתבתי ורצה לקחת את הכתובים לבוקרשט. אני דחיתי בקשתו מצד אחד מכיוון שעדיין לא עשיתי הגהה וסגנון, ומצד שני משום שכתבתי למטרות אישיות ולא לפרסום.
עתה, לאחר שנים כה רבות אני עדיין מרגישה צורך נפשי להעלות על הכתב שוב את הייסורים שעברתי, אך נשאלת השאלה כמה מהפרטים, קטעי הפסיפס, נשארו בזיכרוני. השאלה האחרת שנשאלת היא האם אוכל לשאת, מבחינה נפשית את שיחזור החוויות.
את סיפורי אתחיל בתקופה בה שמענו שבהונגריה עלתה לשלטון הממשלה האנטישמית של הורטי, וגם ארדי סופחה. מבודפשט הגיעו ידיעות על נטילת זכויות מהיהודים, כבר לא היו להם מקומות עבודה והיה מסוכן לצאת לרחובות. אז היה כבר ברור לנו גם כן, ששום דבר טוב כבר לא טומן לנו העתיד. אלא שבארדי כל כך מהר ביצעו את שלילת הזכויות, האירועים קרו במהירות ובוצעו בבת אחת שלא היה לנו זמן לקלוט שצריך להימלט. כאשר כבר הבנו זאת, כבר היה מאוחר מדי, משום שמי שניסה להימלט לרומניה, נתפס בגבול או אפילו לא הצליח להגיע לגבול.
תודה.
השבמחקאבא שלי עבר את השואה, ועד היום לא מדבר על זה.
עד כדי כך שרק לפני כחודשיים סיפר כבדרך אגב שהיה לו אח גדול שנרצח.